Olive – יש בי עוד כוח?

ד"ר אדוארד באך התאים את תמצית Olive למצבים שבהם אנשים מרגישים שכוחותיהם אזלו לאחר מאמץ ממושך – פיזי או נפשי. זאת לא עייפות מהסוג הרגיל, כמו זו שמרגישים בסופו של יום עמוס, אלא תחושה של התרוקנות, כאילו האדם נתן כל כך הרבה מעצמו, עד שהוא לא יודע מאיפה יגיע הכוח לדבר הבא.

באופן כללי, אפשר לחלק את העייפות לשני סוגים: זאת שמגיעה אחרי יום ארוך, או לילה ללא שינה, או תקופה עמוסה; וזאת שהיא עמוקה יותר ולא מסתכמת רק בהרגשה שהגוף זקוק לעוד כמה שעות שינה. בעייפות מהסוג השני, ההרגשה היא שהכוחות הפנימיים התרוקנו: הרצון נחלש, הסבלנות מתקצרת, המוטיבציה יורדת ולפעמים, גם הדברים שהם בדרך כלל אהובים ומרגשים הופכים למשימות שדורשות מאמץ.

Olive היא תמצית שלא מתמקדת רק בעייפות, אלא גם מעלה שאלה עמוקה יותר: מה קורה לאנשים שנותנים מעצמם שוב ושוב, בלי לתת לעצמם זמן להתמלא מחדש? התשובה היא, שיש לכך השפעה גופנית ונפשית כאחד.

מערכת החיסון היא אחת ממערכות ההגנה המורכבות והחשובות ביותר בגוף. היא פועלת ללא הפסקה, מזהה ומגיבה לגורמים שונים, ועוזרת לשמור על האיזון הפנימי שלנו. עם זאת, מערכת החיסון לא פועלת לבד – היא חלק משלם ולכן, המצב הכללי משפיע על התנאים שבהם המערכת פועלת.

שינה, תזונה, פעילות גופנית, לחץ נפשי, מנוחה ויכולת ההתאוששות הם כולם חלק מתמונת הבריאות הרחבה. הגוף של אלה שחייהם עמוסים לאורך זמן, שישנים מעט, שלא אוכלים מספיק כדי לספק את צרכי הגוף ושממשיכים לדרוש מעצמם עוד ועוד, לא מקבל די זמן ומשאבים להתאוששות.

חשוב להבין – Olive היא לא תמצית שמתמקדת במערכת החיסון ואין לראות בה טיפול שמחזק או מרפא את מערכת החיסון. פרחי באך הם לא תחליף לתזונה מאוזנת, שינה, אורח חיים בריא, בירור רפואי או טיפול רפואי. 

החיבור בין Olive למערכת החיסון עובר דרך ההקשבה ההוליסטית לגוף ולנפש.

אם הגיעו אליכם אנשים שמרגישים מותשים, שאלו לא רק איזו תמצית מתאימה להם, אלא גם מה הגוף שלהם מבקש – האם הם ישנים מספיק? האם הם אוכלים נכון ומספקים לגוף את חומרי הגלם הדרושים לו? האם הם בתקופה של סטרס מתמשך? האם הם עוסקים בפעילות גופנית אינטנסיבית מדי ולגוף אין די זמן להתאושש? האם הם מאפשרים לעצמם לנוח? והאם העייפות היא זמנית, או מצב מתמשך?

כשמטופלים מספרים לי שהם מותשים, אני לא רוצה לתת להם Olive ולשלוח אותם הביתה – אני רוצה להסתכל על התמונה כולה. אני רוצה להבין איך הם ישנים, מה הם אוכלים, האם התזונה שלהם מגוונת, האם הם צורכים מספיק חלבון, ירקות, פירות ושומנים איכותיים, האם הם שותים מספיק, מהי רמת הסטרס שלהם, כמה הם פעילים והאם הם נותנים לגוף מספיק זמן לנוח.

הסיבה היא, שהתמצית לא יכולה להחליף את הבסיס שעליו עומד הגוף.

אם הגוף לא מקבל מספיק מנוחה או חומרי בניין, אי אפשר לצפות שתמצית פרחים תמלא את החסר. פרחי באך יכולים להיות כלי רגשי ותודעתי בתוך תהליך רחב יותר, בעוד שהתזונה מספקת לגוף חומרי גלם, השינה מאפשרת התאוששות, התנועה תומכת בחיוניות והפחתת העומס נותנת למערכות הגוף לפעול בתנאים טובים יותר.

אין צורך לבחור בין גוף לנפש – אנחנו מטפלים באנשים בצורה הוליסטית. בעיניי, זאת כנראה אחת הנקודות החשובות ביותר בעבודה עם פרחי באך: במקום לקחת את התמצית ולהפוך אותה לפתרון יחיד, עלינו להשתמש בה כחלק משיחה רחבה יותר עם האדם ועם גופו.

במצב של Olive, אנשים יכולים להגיד דברים כמו, ״אני פשוט גמור״, ״אין לי כוח לכלום״, ״נתתי כל כך הרבה, אין לי יותר מאיפה לשאוב כוחות״, או ״גם אחרי שאני נחה, אני עדיין מרגישה מרוקנת״.

זאת לא עייפות שמבקשת עוד מאמץ. נהפוך הוא. Olive עוזרת להכיר בכך שלפעמים, ההתחדשות מתחילה דווקא כשמפסיקים להילחם בעייפות.

כשמאפשרים לגוף לנוח, כשמפסיקים להתייחס למנוחה כאל חולשה, מבינים שחיים בריאים הם לא רק היכולת לתת אנרגיה אלא גם היכולת לקבל, להתמלא ולהתחדש.

יש כאן שיעור משמעותי מאוד: החיים הם לא תנועה של נתינה בלבד – יש בהם גם קבלה.

אנחנו נותנים בעבודה, במשפחה, בהורות, בטיפול באחרים, ביצירה ובעשייה. אבל, כדי שנוכל להמשיך לתת לאורך זמן, אנחנו זקוקים גם למרחב שבו אנחנו מתמלאים.

Olive יוצרת פרדוקס מעניין. אנחנו נוטים לחשוב שעייפות היא נחלתם של אנשים חלשים, אבל פעמים רבות דווקא החזקים ביותר מגיעים למצב של תשישות – אלה שתמיד היו שם בשביל כולם, שלקחו אחריות, שאמרו ״אני אסתדר״, שהמשיכו לעבוד גם כשהיו עייפים, טיפלו באחרים ודחו שוב ושוב את המנוחה.

עוד משימה, עוד שבוע, עוד תקופה לחוצה, עד שבשלב מסוים הגוף אומר: ״אין לי יותר מאיפה לשאוב כוחות לנתינה״.

במובן הזה, Olive יכולה להיות רגע של הכרה: ״נתתי הרבה, עכשיו הגיע הזמן ללמוד לקבל״. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שגם התאוששות היא חלק מהחיים.

ספר התניא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, הוא ספר יסוד בחסידות חב״ד שעוסק בעולמו הפנימי של האדם. התניא מלמד אותנו להתבונן בנפש, במחשבות, ברגשות, במאבקים הפנימיים וביכולת שלנו לבחור איך לפעול בתוך המציאות.

אחד היסודות המרכזיים בתניא הוא ההבנה שהאדם הוא לא רק הגוף, המחשבות, או הרגשות שלו. בתוך האדם קיימת גם נפש אלוהית – נשמה שהיא חלק מהחיות האלוהית.

לכן, בשבילי, Olive מגלמת את הפסוק: ״ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, ויפח באפיו נשמת חיים״.

הפסוק הזה מקבל משמעות עמוקה במיוחד כשמסתכלים עליו מהזווית של התשישות. אנשים מותשים עלולים להרגיש שהכול נגמר – שאין להם כוח, רצון ואנרגיה, ושאין להם מאיפה לשאוב עוד מאלה. אבל, התניא גם מזכיר שהתחושה שנחווית ברגע מסוים היא לא מי שאנחנו.

בבני האדם יש רובד עמוק יותר, יש בתוכנו בתוכנו חיות ומקור פנימי שלא מסתכם בכוחות הפיזיים ברגע מסוים.

המילים ״ויפח באפיו נשמת חיים״ מציירות תמונה עוצמתית של נשימה, של חיים שנכנסים פנימה ושל משהו שמתעורר מחדש. זהו, בעיניי, החיבור העמוק ל-Olive – לאפשר לאנשים תשושים לעצור ולזכור שגם בתוך העייפות יש חיות. לא מתוך הניסיון להכריח אדם עייף להתחזק ולא בבחינת, ״יאללה, קומו ותמשיכו״. 

לפעמים, הנתיב אל החיות לא עובר דרך מאמץ נוסף, אלא דרך מנוחה, נשימה, הזנה, הקשבה וקבלה. במקום לנסות להתאמץ כדי ליצור את האנרגיה מחדש בכוח, להתחבר למקור החיים הפנימי.

המילה התכלות מתארת מצב שבו יש תחושה שהמשאבים הולכים ואוזלים. אבל אולי ההתכלות היא לא תוצר סופי, אלא סימן – סימן לכך שהדרך שבה התנהלנו עד עכשיו צריכה להשתנות.

אלה שכל הזמן נותנים, צריכים ללמוד גם לקבל. אלה שכל הזמן רצו, צריכים ללמוד לעצור. אלה שכל הזמן טיפלו באחרים, צריכים לטפל גם בעצמם. אלה שכל הזמן דרשו מעצמם, צריכים להתייחס אל עצמם בחמלה. אלה שכל הזמן ניסו להיות חזקים, יכולים להסכים להיות אנושיים.

זהו אחד המסרים היפים של Olive: לא להחזיר את האדם למקום שבו הוא נשחק, אלא לעזור לו לזהות את הצורך בשינוי וליצור תנאים חדשים של התאוששות.

בסופו של דבר, הגוף לא נועד להיות עמיד לעד. אנחנו נותנים, מתעייפים, נופלים, קמים ומתחדשים.

החוכמה היא לא לחיות כאילו אין לנו גבולות, אלא לזהות את הגבול לפני שהגוף נאלץ לצעוק.

במצבים של Olive, ההבנה צריכה להיות שמנוחה היא לא עצלנות, הזנה היא לא פינוק, קבלה היא לא חולשה וחיבור לחיים הוא לא מצב של אנרגיה גבוהה כל הזמן. לפעמים, חיבור לחיים הוא דווקא ללכת לישון מוקדם, או ארוחה טובה, או ביטול של תוכניות כדי להקל על העומס, או פשוט לקחת נשימה אחת עמוקה שמזכירה לנו שיש בנו חיות ואנחנו יכולים לשוב אליה. 

זהו הקול של Olive – הוא לא צועק ״תתחזקו!״, הוא אומר בשקט, ״עצרו, הקשיבו, הזינו וחזרו לחיים״.