Pine – כשרגשות אשמה הופכים לדפוס

אחד הביטויים המוכרים של מצב Pine הוא הנטייה להרגיש אשמה ולקחת אחריות על טעויות או התנהגויות של אחרים. לא פעם, בעבודה הטיפולית מתברר שהאשמה היא רק השכבה החיצונית ומתחתיה מסתתר סיפור עמוק יותר.

אחד הדיוקים החשובים בעבודה עם Pine הוא ההבחנה בין אשמה לאחריות. אחריות היא מצב בריא. אם טעיתי אני יכולה להכיר בטעות ולתקן, אם פגעתי אני יכולה להתנצל. אבל, כשאני מרגישה אשמה בכל פעם שאחרים כועסים מסיבה כלשהי, זאת כבר לא בדיקה אמיתית של המציאות, אלא דפוס מזיק.

כאן העבודה הטיפולית הופכת להיות מעניינת: במקום לנסות לנקות את האדם מאשמה, לעזור לו לעצור ולבדוק. מה באמת קרה? מה היה החלק שלי? מה לא שייך לי אלא לאחרים? מה אני לוקחת על עצמי רק בגלל שזה מה שהתרגלתי לעשות?

Pine עוזרת לאנשים לפתח יכולת הבחנה בין מה כן שייך להם ומה לא, בין מתי עליהם לקחת אחריות ומתי הם לוקחים אחריות ששייכת לאחרים.

זהו לא מעבר מאשמה לחוסר אחריות, אלא מאשמה לאחריות מדויקת יותר. אני יכולה להכיר בטעות בלי להלקות את עצמי, להתנצל כשצריך בלי להתנצל על עצם קיומי ולאהוב את האנשים היקרים לי בלי לקחת אחריות על כל רגש שלהם.

רעות (שם בדוי) בת ה-40 הגיעה אליי לקליניקה כשהיא מתארת תקופה ארוכה של כאבים בגוף, עייפות ותחושה שהיא פשוט מותשת מהחיים. רעות הייתה אמא, בת זוג, אשת מקצוע, חברה וזאת שתמיד זוכרת, מטפלת, מסדרת ועוזרת. אבל, בנפשה פנימה פעל מנגנון פנימי בלתי נראה: בכל פעם שמשהו לא הסתדר, היא מיד בדקה עם עצמה מה חלקה.

כשהילדים רבו, היא הרגישה שהיא לא אימא טובה מספיק. כשהבעל היה עצבני, היא האמינה שהיה לה חלק בכך. כשמישהי בעבודה לא הייתה מרוצה, היא הרגישה שהייתה צריכה לעשות יותר. אפילו כשמישהו אחר טעה, היא מיהרה לתקן את טעותו. היא כבר כמעט לא עצרה לשאול אם אכן יש לה יד בדבר. האשמה הפכה מתגובה לאירוע, לרגש שמנהל את התנהגותה בעולם.

בשלב מסוים שאלתי אותה, ״מי לימד אותך שאת אחראית על הכול?״. השאלה הזאת לקחה אותנו אחורה, אל ילדותה של רעות. היא סיפרה שכבר בבית הספר הייתה רגישה מאוד לרגשותיהם של אחרים. אם חברה נפגעה ממנה, היא מיד התנצלה. אם שתי חברות רבו, היא ניסתה לפייס. אם מישהו כעס, היא הרגישה שכנראה עשתה משהו לא בסדר. היא למדה להיות ילדה טובה, לא להפריע, לא לאכזב ובעיקר, לשים לב לסביבתה.

בנפשה של רעות נוצר חיבור עמוק בין אהבה ושייכות, לבין הצורך להיות טובה. הילדה הזאת גדלה, אבל החיבור נשאר.

היום, כשהיא אישה בוגרת, ההגיון של רעות כבר אומר לה שהיא לא אחראית למצב הרוח של בעלה, לריבים בין הילדים או לכל טעות שקורית בעבודה, אבל ברגע האמת מופעל האוטומט הישן והיא מרגישה אשמה.

מזכירה שמלכתחילה, רעות הגיעה אליי בגלל כאב ועייפות. כשאנחנו מדברים על רגשות שנתקעים בתוך הגוף, הכוונה היא לא שהאשמה יושבת פיזית בתוך שריר או איבר, אלא שרגשות תקועים יכולים להיות חלק מתמונה כוללת של תגובות הגוף. זאת הסיבה שבעבודה הטיפולית כדאי לשאול לא רק איפה כואב, אלא גם באילו תפיסות, אמונות, תחושות ורגשות המטופלים מחזיקים לאורך שנים.